OUR IMPACT

When I first arrived in the U.S. to begin my college journey, I felt completely overwhelmed. Everything was unfamiliar—the language, the culture, the academic system. I was lost, uncertain, and often deeply homesick.

Then I found Nifgash.

From the moment I connected with the community, everything started to change. I was met with kindness, practical support, and a sense of belonging that felt like home. Whether it was helping me navigate course registration, checking in when I was sick, or simply offering a place where I felt seen and understood—Nifgash was there.

But it wasn’t just about what they did. It was about how they made me feel—like I mattered, like I wasn’t alone. During what could have been a very isolating time, this support gave me the confidence to grow, both as a student and as a person.

Looking back, I realize how much of my strength came from knowing someone had my back. That sense of being believed in—even before I fully believed in myself—changed everything. Through Nifgash, I learned not just how to adapt, but how to lead, how to give back, and how to build meaningful connections in a new world. I now realize that a lot of my strength came from knowing I had Nifgash to count on They believed in me when I wasn't;t sure I believed in myself and it gave me the courage to keep going, even on the hardest days. 

I've learned so much from Nifgash. Not just about navigating college or living in a new country, but about kindness, resilience and what it means to show up for someone. Those are lessons I will carry with me for the rest of my life. 

This experience is something I’ll carry with me forever. It’s more than mentorship—it’s community, family, and a powerful reminder that none of us succeed alone.

בקיץ 2023 קיבלתי החלטה גדולה – לצאת למסע של לימודים וכדורגל במכללה בארצות הברית. בינואר כבר עליתי על טיסה, עם התרגשות, ציפיות, וגם לא מעט חששות. המשפחה שלי תמכה בי מרחוק, אבל כשהגעתי לארה"ב, הבנתי כמה המעבר הזה באמת מורכב.

בימים הראשונים הרגשתי את זה חזק – הוצאות על ציוד בסיסי כמו מצעים, מגבות ודברים פשוטים לחדר, יחד עם תחושת זרות. הכל היה חדש: האנשים, השפה, התרבות. לא היה לי ברור אם תהיה לי מסגרת תומכת שתעזור לי לעבור את התקופה הראשונה.

ואז הגיע ארגון "נפגש" – ובאמת שינה לי את החוויה.

מההתחלה הם היו שם. הם דאגו לעזור לי לעצב את ה"בית" החדש שלי עם כל מה שהייתי צריך ממצעים שמיכות וכריות דרך מגבות ציוד לחדר ואפילו מיני מקרר שאותו מילאתי באוכל כשר, קפה שחור, חטיפים מוכרים מהבית שהארגון דאג להביא לי בשביל התחושה המוכרת שעשתה לי אווירה נעימה וביתית. הדברים האלה – שעבורי היו משמעותיים – עזרו לי להרגיש שמישהו חושב עליי, מבין אותי, ורוצה שאצליח

בסמסטר השני שלי חוויתי תקופה לא פשוטה: חליתי במחלת הנשיקה והייתי מושבת מהספורט ומהלימודים כמעט חודשיים. זו הייתה תקופה של הרבה תסכול ותחושת בדידות. בתקופה שכבר חשבתי לוותר ולחזור הביתה הארגון היה שם, לא רק לעודד, אלא גם לעזור בפועל, לדאוג לי בזמן שהייתי חולה לאוכל עזרה נכונה ותחושה של חיבוק של אמא – הם גם ליוו אותי בתהליך החזרה ללימודים ולאימונים בתיאום עם המרצים והמאמנים, ונתנו לי תחושת ביטחון שאני לא לבד.

גם כשנשארתי בארה"ב בזמן חופשת החורף, הם דאגו לי למקום חם ונעים להיות בו – מקום שאפשר לי לנוח, להיטען מחדש ולהרגיש שיש לי איפה להיות. בקיץ, כשהגיע הזמן לטוס לביקור בישראל, והייתי צריך עזרה ברכישת כרטיס טיסה – הם שוב היו שם, ותמכו גם בזה.

מעבר לעזרה המעשית, הארגון פתח בפניי דלתות לקהילה היהודית המקומית. דרכם הכרתי אנשים, מצאתי קשרים והזדמנויות – והתחלתי להרגיש חלק ממשהו. לא עוד רק סטודנט שגר בחו"ל, אלא חלק מקהילה אמיתית.

גם בזמנים של חוסר שקט – כמו בזמן המלחמה בישראל – היה לי למי לפנות. מקום שאפשר לי לדבר, לפרוק, ולקבל תמיכה שמרגיעה ונותנת יציבות.

הארגון הזה לא רק עזר לי "להסתדר" – הוא שינה את כל התחושה שלי מהחוויה. בזכותם, הרגשתי שלא רק עברתי למקום אחר – אלא שיש לי בית חדש, עם אנשים שאכפת להם ממני באמת

שיחקתי כדורגל מקצועי בהפועל תל אביב עד גיל הנוער, עד שהגיעה הפציעה ששינתה לי את הכול פציעה קשה בברך שהשביתה אותי לשנה וחצי. אחרי תקופה ארוכה בלי כדורגל, קיבלתי את ההחלטה הכי גדולה בחיים שלי  לעזוב את ישראל ולעבור לארה״ב, למכללה שנקראת Duquesne בפיטסבורג, בתקווה להתחיל מחדש בתור סטודנט ושחקן.

החוויה הזאת הייתה ועדיין מאוד מאתגרת. להיות רחוק מהמשפחה, מהשפה שאני רגיל אליה, מהחברים והחיים שהכרתי. גם ללמוד באקדמיה אחרי תקופה שלא באמת ישבתי על ספרים  זה לא פשוט. חזרתי לשחק אחרי שנה וחצי, אבל אז רק חודש וחצי אחרי שהגעתי לפה הברך שוב קרסה. הבנתי שצריך עוד ניתוח, והפעם החלטתי שאני עושה את זה כאן, בארה״ב.

באמצע כל הדבר הזה, הכרתי את ארגון "נפגש". הארגון נתן לי תחושה של משפחה מהרגע הראשון. דאגו לי, תמכו בי, ובאמת היו שם בשבילי בכל צעד. אחרי הפציעה, כשכבר לא הצלחתי לתפקד לבד הם נתנו לי בי חם עזרו לי בפעולות יומיומיות שהתקשיתי לבצע כמו להכין אוכל, להתנייד ואפילו היו איתי בבית חולים וליוו אותי כל התקופה. אין לי מילים לתאר כמה הם נתנו לי כוח ברגעים הכי קשים כשכבר חשבתי להרים ידיים ולוותר על הכול.

חוץ מהעזרה הפיזית, הם גם עזרו לי להרגיש קצת יותר בבית. אנחנו עושים ביחד חגים, לפעמים אפילו קידוש בימי שישי דברים קטנים שמחזירים קצת תחושת שייכות ומזכירים לי מאיפה באתי.

כל המסע הזה הוא לא קל, אבל בזכות אנשים בארגון "נפגש", אני לומד להתמודד, להתחזק, ולבנות לעצמי חיים חדשים פה רחוק מהבית, אבל לא לבד.

בחודש ינואר 2024 יצא הבן שלי למכללות בארה"ב .

מאוד תמכתי בהחלטה ועם זאת לא ידעתי איך יהיה לו שם.

רציתי לדעת שדואגים לו שהוא מסודר ושיש לו תמיכה . תחושת השייכות לבית ולמשפחה היא חשובה מאוד לכל בן אדם ובמסע שהוא יצא אליו חלק מהחששות היו האם הוא ירגיש ככה גם שהוא רחוק מהבית.

לשמחתי הגדולה נכנסו לתמונה ארגון ״ניפגש״ שמהרגע הראשון דאגו עזרו כיוונו ותמכו מעשית ונפשית בכל מה שהיה צריך. גם ברגעים של קושי ומשברים, הייתי רגועה שיש מי שמקיף אותו ודואג לו בדרך להצלחה.  בעזרתם ובהדרכתם של ״נפגש״ אני רגועה שיש לילד שלי את כל הכלים להצליח וסביבה טובה ותומכת לכל מה שהוא צריך.

~ ריקי אלטלב

In January 2024, my son left to start college in the United States as an athlete. I was very supportive of his decision but worried what it would be like for him. 

As a mother, I needed to know that he was being taken care of and had support, not just as an athlete, but as a person. Every person needs to feel a sense of belonging. Family and home are very important concepts to us as Israelis, and I was concerned that this would be something that was missing from new life. as he would be so far from home.  

To my great relief and joy, Nifgash stepped in from the very beginning.  From the very first moment, they made sure that he had what he needed to settle in to his dorm room, guided him, and supported him practically and emotionally.  Even in the difficult moments they provided the help and support he needed - even when that meant telling him that he needed a new perspective. 

Knowing that Nifgash was there for him - to guide him in his academics, to make sure that he understood different perspectives, to host him for holidays and shabbat, calmed me. 

Knowing that he continues to be surrounded by people who care about him and his path to success, provide the tools that he needs and opportunities for the future makes me extremely grateful. 

~ Riki Altlev